מה גבול האחריות של עורך דין בייצוג לקוח שמסתבר, בדיעבד, שהיה רמאי?

מה גבול האחריות של עורך דין בייצוג לקוח שמסתבר, בדיעבד, שהיה רמאי?

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, עסק בית המשפט בתביעת רשלנות מקצועית שהוגשה נגד עורכי דין שייצגו מתחזה; אותו מתחזה מכר נכס של אדם אחר וברח עם הכסף. בעל הנכס טען נגד עורכי הדין כי חובתם המקצועית היתה לזהות כי הלקוח שלהם הוא מתחזה.

כשבוחנים את רכיב ההתרשלות, יש לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה בזמן אמת ולא בדיעבד. בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון ואשר עסק בתביעת רשלנות מקצועית נגד עורכי דין, חבוי מסר חשוב מאוד שנשלח אל עבר הערכאות הנמוכות יותר, ולפיו יש להימנע מלהטיל אחריות על נתבע, כשזו מוטית ומושפעת מתוך רחמים כלפי הצד הנפגע – במקרה זה התובע.

מדובר בתביעה שהגיש בעל מגרש, תושב חוץ, אשר אדם אחר "גנב" את זהותו באמצעות מסמכים מזויפים, מכר את הנכס שלו ונעלם עם הכסף. בעל המגרש, שגילה זאת בדיעבד, הגיש תביעה נגד עורכי הדין שייצגו את המתחזה, בטענה כי אלו התרשלו בבדיקת זהותו של "המוכר" ובכך גרמו לתאונה משפטית שהביאה לנזק כלכלי קשה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה וקבע, כי עורכי הדין לא היו שותפים למזימה, אך הם התרשלו בכך שלא זיהו שמוכר הקרקע הוא מתחזה. נפסק כי הם אמורים היו לחשוד במוכר המתחזה לאור העובדה שהתמונות בשני דרכונים שהציג היו דומות מדי זו לזו, על אף שהדרכונים הונפקו בפער של 16 שנים. לפיכך, הוטלה על עורכי הדין אחריות לעסקה והם חויבו לשלם כמיליון שקל פיצויים לבעל הקרקע האמיתי.

בערעור ביטל בית המשפט העליון את החיוב שהושת על עורכי דין. השופט יצחק עמית קבע כי עו"ד אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, ולכן לא ניתן להטיל עליו אחריות מוחלטת למנוע נזק. לדברי השופט עמית, הטלת חובה על עו"ד לדרוש ולחקור את לקוחו ולאמת כל הצהרה שמוגשת לו היא בבחינת גזירה שציבור עורכי הדין אינו יכול לעמוד בה. פסק הדין שב ומדגיש כי אין לחפש את המטבע מתחת לפנס, אלא במקום שבו הוא הלך לאיבוד. גם במקרה של טרגדיה משפטית, שבה נגרם לבעל נכס תמים נזק עצום בעקבות "עוקץ" שהביא לאובדן הקרקע שלו, יש להימנע מהמסקנה הקלה והפשטנית. אין להסיק באופן אוטומטי כי עורך הדין שייצג את גונב הקרקעות הוא בהכרח האחראי לנזק שנגרם, שעה שמחולל הנזק האמיתי נעלם עם הכסף. או, כדברי השופט עמית, לא תמיד ניתן למצוא את האחראי לנזק, ולעתים "הנזק הוא יתום". פסק הדין קובע הלכה חשובה ביחס לגבול אחריותו של עורך הדין.

הוא מזהיר מפני הנטייה הטבעית של בחינת הדברים על פי מבחן התוצאה ובחכמה שלאחר מעשה. כאשר בוחנים את רכיב ההתרשלות, יש לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, בזמן אמת ולא בדיעבד. אך מעבר לשרטוט גבול האחריות של עורכי דין בעסקאות מכר, שולח פסק הדין גם מסר נוסף, חבוי אך חשוב: בית המשפט העליון מנחה את הערכאות הנמוכות כי עליהן להישמר מהניסיון הפשטני להטיל אחריות, כשזו אינה קיימת, רק בשל הרצון לאתר "כיס עמוק" שיפצה את הקורבן. במקרה זה, הכיס העמוק היא חברת הביטוח שביטחה את עורכי הדין בביטוח אחריות מקצועית. בית המשפט היה ער לאובדן הגדול של בעל המגרש, והשופט עמית אף ציין כי התוצאה מעוררת אי־נוחות. אך יחד עם זאת, ועל אף התוצאה הכואבת, אין להטיל אחריות על גורם אחר מתוך רגש הרחמים ומהרצון למצוא מזור לטרגדיה שפקדה אותו.

בלשון התורה, מצווה השופט: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג'). המסר החשוב הגלום בפסק הדין הוא אפוא כי על שופט להיות רגיש, אך אל לו להיות רגשן.

לכתבה בדה מרקר לחצו כאן.